: ספר סימן קעח

הקודם הבא

לסדר ולכתוב שיעורים בחוה"מ שתלמוד לאחר החג

עש"ק לסדר שמיני התשמ"ז יומא דהילולא של מרן אדמו"ר הגה"ק מצאנז זיע"א ברוקלין נ"י יצו"א מע"כ יד"ע וידי"נ הרב הגאון המפורסם גן הדסים ברקאי תנא דליטרא דקציעות כו` כו` כג"ת מוה"ר יחזקאל ראטה שליט"א אבד"ק יראי ה` דומ"ץ דק"ק סאטמאר בארא פארק נ"י (וכעת גאב"ד קארלסבורג).

אחדשכ"ג בידידות נאמנה,

הנני בדבר הנשאל אתי במורה לבנות ישראל באחד מבתי ספר והיות כי בחוה"מ יש לה זמן אי מותרת לסדר לעצמה ולכתוב שיעורים שתצטרך להרצות בפני התלמידות לאחר החג כי אז תהי` עסוקה בצרכי הבית מרובים וכיוצא בזה או שיש בזה משום מבזה המועדות ח"ו וכ"ג יצא בכחה דהתירא כיון שהוא לדבר מצוה ללמד בנות ישראל כדת מה לעשות והרי כתבו הפוסקים טעם שהנשים מברכות ברכת התורה הגם שפטורים מלימוד התורה כמבואר בקידושין (ל"ד) ורמב"ם פ"א מהת"ת וטוש"ע סי` רמ"ה מ"מ מחויבין הם בדינין לדעה כדת מה לעשות, וא"כ הכ"נ כיון דמצוה הוא ללמוד עם בנות ישראל כדי שידעו דינין שלהם א"כ מותרת לכתוב שיעורין כדי להרצות אותן לאחר המועד.

וכדי להראות חביבות כ"ג גבן אשתעשע בדבריו היקרים, וראשונה במה שכתב דנשים חייבות ללמוד דינים ודאי צדקו בזה דברי מעכ"ג, ועיין ס"ח (סי` שי"ג) חייב אדם ללמוד לבנותיו המצות כמו פסקי הלכות ומה שאמרו המלמד תורה כאילו מלמדה תפלות (ע` מס` סוטה) זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצות ילמד לה שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת וכן כל מצות כדי לעשות, שהרי בימי חזקיהו מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים וזהו הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים ל"א י"ב) וזהו אתם נצבים וגו` טפכם נשיכם וגרך וגו` (שם כ"ט י` י"א) כדי שידעו עבדים ושפחות פסקי המצות מה לעשות ומה שלא לעשות, וא"כ פשוט דודאי איכא מצוה לנשים לדעת מצות ה` והלכותיהם עכ"פ הנוגעים להם כדת מה לעשות.

ברם על מי חל החיוב ללמדם, לפענ"ד דלא מצינו בזה שיש שום חיוב על שום אדם ובבן כתיב ולמדתם אותם את בניכם ודרשו בניכם ולא בנותיכם, בגמ` קידושין הנ"ל וברמב"ם פ"א מהת"ת נשים ועבדים וקטנים פטורין מת"ת אבל קטן חייב אדם ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד, ועיין סוטה כ"א וברמב"ם פ"א מת"ת הי"ג אשה שלמדה תורה וכו`, ובגמ` ב"ב (כ"א) ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שבתחלה מי שיש לו אב אביו מלמדו וכו` התקינו שיהא מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים וכו` אבל לבנות לא מצינו בשום מקום חיוב על מי ללמד, והמג"א א"ח סי` שמ"ג כתב דליכא חיוב לחנך את בתו שכן משמע בנזיר דף כ"ט האיש מדיר את בנו בנזיר כדר"ל דאמר כדי לחנכו במצות, בנו אין בתו לא, ומיהו בתו"י יומא פ"ב ע"א דגם תינוקות מחנכין אותה לפני שנה או שנתיים, ועיין מחצה"ש שם שתי` דדוקא לענין נזירות ומיהו י"ל דחלוק יש בין חנוך מצות לקיים בקום ועשה לחינוך שלא לעבור לאוין דלאפרושי מאיסורא שאני, ובגמ` שבת ס"ה ע"א הבנות קטנות יוצאות בחוטין שבאזניהן ופריך מאבוה דשמואל דלא שביק לבנתיה ומשני דבצבעונין הוא דלא שביק ע"ש, וקצת פלא שלא הביאו מס"ח הנ"ל שכתב וז"ל אבל לא יתכן לבחור ללמד לבנות אפילו האב עומד ושומר פן יתייחד לא יתכן פן יתגבר יצרו עליו או יצרה עליה וקול באשה ערוה אלא האב ילמד בתו ואשתו.

והנה עכ"פ כתב רבינו החסיד דהאב חייב ללמד את בתו מצות והלכות וגם את אשתו ומשמע דעל האשה ליכא חיוב אלא החיוב על האב ועל הבעל ללמד את בתו ואשתו שניהם יחד וזה לכאורה פשוט וברור. אלא דקצ"ע ממה שאמרו הבת לעולם אצל אמה (עיין כתובות ק"ב ע"ב) אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אמה כו` שמעת מינה בת אצל אמה ל"ש גדולה ול"ש קטנה ע"כ ובש"מ ב"מ ק"ב בד"ה זאת אומרת כתב ר"ס גאון כל זאת אומרת הלכה היא. ונחלקו הפוסקים הרא"ש והרמ"ה אי גם בגרושה או דוקא באלמנה, ועיין טוש"ע א"ע סי` פ"ב הביא ב` דעות וכתב הרדב"ז ז"ל באב שבא בטענה על אשה הגרושה שזנתה ואינה הולכת בדרך טובים ורוצה ליטול את בתו ממנה שלא תלמוד ממעשיה המכוערים הדין עמו דכל מה שתקנו הבת אצל האם הוא משום דמגמרי לה כל מילי דנהגין בנשי, והכא אמו כיון דלאו בדרך טובים הלכה כה"ג לא תקנו, משמע לכאורה דיש חיוב על האם ללמד את בתה דאל"כ כמו לגבי חינוך בנו לעולם אצל אביו מפני שחייב לחנכו הכ"נ בת חיוב עליו לחנכה, ועיין רי"ו נתיב כ"ג ח"ג וכתבו הגאונים דוקא בת אבל בן אצל האב אפילו פחות מבן שש וכו`, כי כמו שהבת תלמד לה האם מעשה בנות כך האב ילמד לבן מה שראוי לו, ועיין רמב"ם פכ"א מה"א הי"ז ובהשגות הראב"ד שם, ועיין משנה הלכות גדולות כתובות סי` קי"ב, ועיין או"ז הגדול סי` תשמ"ו שיטה חדשה בזה דהבת אצל האם משום רציחה ואין כאן משום דין חנוך כלל, ולפ"ז אתי שפיר עכ"פ נראה דדא מחלוקת הפוסקים.

ולדידן מיהו נראה דלכ"ע אפילו נימא דיש חיוב לחנך בנות בין האב ובין האם אבל פשוט דלאחרים ליכא מצוה לחנכם ויהושע בן גמלא לא תקן רק לבנים ולא לבנות והבנות נשארו כמו שהיו, וכשיגדלו אולי החיוב על הב"ד אם לא חנכו אותם ההורים, אבל לא נשים דנשים לאו בכלל ב"ד המה, ועיין קידושין (פ"ב ע"א) ולא תלמד אשה סופרים, ויש להאריך בדבר ואין כאן מקומו ולא כתבתי רק להשתעשע בדבריו קצת.

ומעתה נשוב לנדון דידן ונראה דאפילו נימא דאיכא מצוה בחינוך הבנות ומחנכת עושה מצוה בהרצאת שיעורין, וקצת נראה מגמ` נדרים (ל"ז ע"ב) לפי גירסתינו ולמ"ד שכר פיסוק טעמים מ"ט לא אמר שכר שימור קסבר בנות מי קא בעיין שימור, ועיין ר"ן שם גרס גדול מי בעי שימור ואיכא ניסחא שגרסי בנות מי בעי שימור ובתוס` שם בנות מי בעיין שימור ומתני` סתמא קתני בין בנים ובין בנות ובנות ליכא יוצאנית ולא בעי שימור, ובמפרש שם בנות שלמדין אותן תורה מי בעיין שימור ובמשנה אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא ע"ש, ומיהו ודאי מה שאמרו מלמד את בנותיו צ"ל או דינין שלהם או שמלמד תורה שבכתב לפי חד מ"ד עיין שו"ת מהרי"א אסאד א"ח סי` ד` לע"ד הא דאסור ללמוד תורה לעכו"ם היינו רק תורה שבע"פ וכ"כ בספר המצרף סי` ס"ז, ועיין שם בהקדמה מהגאון ר` יוסף שאול ז"ל שתמה עליו מתוס` ב"ק ל"ב ד"ה קראו דלא חלקו בין תורה שבכתב לבע"פ וביש"ש פ"ג ב"ק ס` ט` ובשל"ה הק` העתיק דברי היש"ש ומשמע בכל אופן, ועיין רמב"ם פ"י מהל` מלכים ה"ט עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, ועיין נושאי כליו שם ובה"י שם ב"נ שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות כהלכתה, ועיין רדב"ז כדי לקבל כמי שאינו מצווה ועושה א"כ הוא כמו אשה במ"ע שהז"ג להבדיל, וצ"ע ומיהו יש לחלק בין אשה לעכו"ם אפילו בזה, וברמב"ם פ"א מהת"ת הי"ג אשה שלמדה תורה יש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה וכו` במה דברים בתורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לכתחלה לא ילמד ואם למדה אינו כמלמדה תפלות, מבואר החילוק דבאשה אפילו תורה שבע"פ אם למדה מעצמה עכ"פ מקבלת שכר ובעכו"ם כתב רק בז"מ שלהם ודו"ק כי קצרתי.

והנראה לנידון דידן המורה שמלמדת תורה עם התלמידות מה דינה ולא מיבעיא אם היא מלמדות אותם בשכר א"כ הרי היא כשאר פועל שעושה בשכר שאסור לכוון מלאכתו ולעשות מלאכתו בחוה"מ מה שתצטרך לאחר המועד אפילו נימא דאיכא מצוה ועושה מצוה נמי בלימודה עם אחרות אבל מ"מ כיון דאין המצוה צורך שעה בחוה"מ אלא לאחר המועד אסור לעשותה בחוה"מ, דהרי אפילו צרכי רבים שמותר לעשותן במועד כדתנן ריש מו"ק דמתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת המקוואות ועושין כל צרכי רבים בחוה"מ מ"מ דוקא כשהם צריכים לגוף האדם ודבעינן במועד עצמו מותר לעשותם מעשה אומן, עיין ב"י בשם הרא"ש שכ"כ הראב"ד ז"ל (טוא"ח סי` תקמ"ד) אבל מה שאין צריך לצורך המועד אסור כגון בנין ביהכ"נ וכיוצא בו ובשו"ת הריב"ש סי` רכ"ו האריך הרבה בתינוק שנולד יום ראשון או שני של סוכות אם יכולין לעשות לו מלבושין בחוה"מ לכבוד הברית מילה וגדול כבוד הבריות וכתב דאף שהתירו משום כבוד הבריות טומאה משום כבוד המת או לכבוד אבל או לכבוד מלכים או בזקן ואינו לפי כבודו אין להתיר מלאכת אומן בחוה"מ משום מצוה כמו שלא התירו לעשות מנעלים לעולי רגלים בחוה"מ ולא התירו להם כי אם לתקנם כדאיתא בפסחים פ` מקום שנהגו דלא ילפינן תחילת מלאכה מסוף מלאכה, וכן לא התירו לארס אשה בחוה"מ משום מצוה אלא מטעם שמא יקדמנו אחר אבל משום המצוה בעצמה לא ואעפ"י שהתירו צרכי רבים בחוה"מ אפילו ע"י אומן הלכות חוה"מ הלכות עקורות הן ואין למדין זו מזו, ועיין ד"מ סי` תקמ"ד אות א` וא"כ עכ"פ כל שאינו צרכי רבים אפילו למצוה נמי אסור מלאכת אומן.

והנה במלאכת כתיבה קיי"ל דאסור לכתוב אפילו אות אחת אסור להגיה אפילו בס"ת דקיי"ל אסור להשהות ספר בלתי מוגה מ"מ אסור להגיה בחוה"מ (ונסתפקתי בס"ת שכבר נפסל ואם לא יתקן בחוה"מ יעברו שלשים יום ויהי` בכלל אל תשכן באהליך עולה אי מותר לתקנה, ומצאתי להב"ח שכתב דאע"פ דאסור לשהות ספר שאינו מוגה מ"מ כיון דהי` לו להגיהו קודם המועד הו"ל מכוין מלאכתו במועד) ואף אם מצא רק בחוה"מ ולא ידעו מקודם המועד אפ"ה אסור מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד עיין רמב"ם פ"ז מהל` יו"ט.

ובתה"ד סי` פ"ה אסר לציבור לכתוב כתב לבקש עבור הקהלה רב או ש"ץ והב"י השיג עליו דחוץ מספרים ותפילין ומזוזות מקרי מעשה הדיוט ומותר, ועיין ב"ח שם ובש"ע סי` תקמ"ה אסור לכתוב בחוה"מ ואפילו להגיה אות אחת בספר אסור, הג"ה ולצורך רבים יש אוסרים כל שאינו לצורך המועד (ת"ה סי` פ"ה) ויש מתירין (כל בו וב"י) ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן, ונחלקו האחרונים בביאור רבינו הרמ"א ז"ל דהט"ז והמג"א פי` דקאי בבעי כתיבה לצורך ציבור עבור רב או תקנה בזה נהגו להקל בכתב שלנו כיון שאינו מעשה אומן ומספקא ליה אי כתב משיט"א מקרי כתב מעשה אומן או לא, ולכן לרבים מקילין ולא ליחיד, והא דסעי` ה` שכתב ונהגו להחמיר אפילו בכתב שלנו שהיא כתיבה משיט"א הוא לצורך יחיד דוקא, ועיין פרמ"ג במשב"ז דדעת הט"ז דכתב משיט"א נמי הוה מעשה אומן אבל המג"א סובר דלכ"ע הוי מעשה הדיוט. ובא"ר בשם הלבוש דאחרונים העידו על המנהג להקל בכתב משיט"א והמחמיר יחמיר לעצמו ע"ש.

והנה לא מיבעיא להפוסקים דאפילו בכתב משיט"א ליחיד אסור ורק לרבים מותר אלא אפילו להמתירין בכתב משיט"א מיהו עכ"פ בדבר שהוא צורך המועד, אבל לכתוב מה שהי` צורך אחר המועד ודאי כ"ע מודי דאסור בין שהוא מעשה אומן ובין שהוא מעשה הדיוט, וא"כ נידון דידן שאין זה צורך המועד כלל וגם אינו צורך רבים כעת ורק שלאחר יו"ט המורה היא שחייבת לסדר לעצמה השיעורים כדי להרצות אותם בפני הבנות ויכולה לסדר לאחר היו"ט שיש זמן לזה אלא שאז יהיה לה עסקים אחרים ותהי` טרודה בצרכי הבית שלה או דברים אחרים ורצונה להקל על עצמה ומכוונת לעשות השיעורים בחוה"מ לפענ"ד לא ראיתי שיהא בזה היתר שתעשה לעצמה השיעורים ותכתוב אפילו אילו הי` מצוה גמורה הלימוד עם הבנות מה שלומדת והי` בחנם נמי, אבל עכשיו שהיא מקבלת שכר כ"ש הוא שאין מקום לההיתר שהוא כמו שאר פועל שמתקן לעצמו המלאכה שלא יצטרך לאחר המועד.

ומה שהתירו לכתוב חידושי תורה בחוה"מ מינה יש לדייק דאדרבה שהרי כמה כרכורים כרכרו ופלפלו בהא מילתא אי מותר לכתוב חידושי תורה בחוה"מ, הגם דכנראה דהכתב שלהם נמי היה כתב שלנו ולא כתב מרובעת כמו שראינו בכל החידושים שכתבו הראשונים ועכ"פ רובם ככולם ולא התירו אלא מטעם שלא ישכח והוה דבר האבוד או שלא יוכל לחדש אחר המועד והוי דבר האבוד עבור הזמן שמבטל, אבל באופן אחר לא התירו, וא"כ כ"ש לכתוב שיעור להרצות לאחר היו"ט לא ראיתי באמת בזה מקום להתיר, ומיהו אם מעכ"ג ס"ל להתיר ויש לו ראיות לסתור ודאי הרשות בידו ואין אני אומר קבלי דעתי ח"ו כידוע למעכ"ג.

זה דרך אדם מועט לעולם וכ"ש לידי"נ גדול בתורה ויראת ה` כמוה ירבו בישראל ולא כתבתי רק להשתעשע בדברי תורה ידידו דושכ"ג בידידות ובלב ונפש,

מנשה הקטן

נ.ב. רק למלאות הגליון מה שדקדקתי בדברי הרמב"ם פ"ד מה` שמיטה ויובל הכ"ה אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו` ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ותמהו הכ"מ והלח"מ דשביעית בזה"ז דרבנן ע"ש, ולפענ"ד צ"ע דנראה הכוונה בפני הבית ושלא בפני הבית כלומר קודם שנבנה הביה"מ ואחר שנבנה אבל תרוייהו בזמן הבית אבל לאחר החורבן אפילו בזמן בית שני כבר לא היה רק מדרבנן, ושוב מצאתי כעין זה להרדב"ז פ"א מה` תרומות ה"א שפי` כן במ"ש שם הרמב"ם בתרומות שהמעשר אינן נוהגין מה"ת אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית פי` הרדב"ז היינו קודם שנבנה הבית ולאחר שנבנה פעם ראשונה שבאו כולם אבל בבית שני שלא באו כולם לא וכו` ע"ש. ומיישב בזה השגת הראב"ד שם פ"א הל` כ"ו.

הנ"ל